יום שלישי, אוגוסט 28, 2007

מבוא ללהג-הלהג של היידגר

בספר "הוויה וזמן" ייחד מרטין היידגר פרק לתופעה שהוא מכנה להג., "הוויה וזמן " מצוי עיסוק ב"הוויה ". נקודת המוצא להופעתן של שאלות הנוגעות להוויה היא פליאה של האדם על נוכחותו בעולם. פליאה זו בניסוחים שונים מופיעה אצל הוגים שונים ואינה ייחודית להגותו של היידגר. הבסיס לפליאה הוא תחושה של ניתוק , ניכור , זרות כלפי העולם , הניתוק הזה מעלה את התמיהה באשר למקומו של האדם כאן. הוגים שונים ניסחו את התמיהה הזו באופנים שונים, התמיהה יכולה לעבור רדוקציה לשורה של שאלות הקשורות לסיבה, תכלית מקור וכן הלאה, אולם היא אינה מתמצה בהם. התמיהה עולה במנותק מסביבה מסוימת , מדברים קונקרטיים , ולכן השימוש במילה "פליאה" או "תמיהה " מתאים . התמיהה היא תמיהה על היותו של האדם "מושלך" , בלשונו של היידגר לעולם, ל"סרט" שבו הוא מוצא את עצמו. עד כאן כאמור הדברים אינם מייחדים את הגותו של היידגר, הוגים שונים ניסו לנסח לפניו את הפליאה הזו. מה שמייחד את היידגר הוא שעבורו לא מדובר בתמיהה של האדם על עצמו, היידגר מזהה את הפליאה הזו עם שאלה על ההוויה . כיצד נעשה הזיהוי הזה? הפליאה היא על היות האדם כאן, כלומר היא בנויה על כך ששני "גורמים" , ה"אדם" וה"כאן" מופיעים יחד. אופן התמודדות אחד הוא לראות בעובדה הזו בעיה , הפרה של מצב סביר יותר בו שני ה"גורמים" האלה לא מופיעים יחד , ואז הפליאה מצפה להסבר מדוע שני הגורמים האלה מופיעים יחד. (כך למשל יסבירו תיאולוגים שונים שהאדם הופיע "כאן", בגלל חסדו של אלהים.) היידגר הולך בדרך אחרת, הוא לא מעלה פליאה שמצפה לתשובה שתבטל אותה, הוא מקבל את "נזרקותו" של האדם לעולם ואת הפליאה שעולה בעקבותיה כעובדה שאינה ניתנת לפירוק. הפליאה אינה על האדם ואינה על העולם, הפליאה היא על המצב שבו האדם מושלך לעולם. הפליאה היא על המצב מפני שהוא מה שנתון לנו, אנו לא מכירים את עצמנו במנותק מהבעייתיות הזו . העובדה שאנו לא מכירים את עצמנו מחוץ לבעייתיות הזו הופכת את הפליאה לעובדה בסיסית ביותר שקשורה לקיומנו. היידגר רואה בפליאה הזו שאלה על ההוויה מפני שהיא מבטאת את הקיום "לכשעצמו" כבעיה. אין כאן פליאה על נוכחות מקרית של משהו. הפליאה על נוכחות האדם בעולם שונה מהותית משאלה על נוכחות העפרון על השולחן. שאלת נוכחות העפרון על השולחן עולה על רקע העובדה שהעפרון יכול להיות גם בתיק או על הרצפה , נוכחותו על השולחן, מקרית לו ואינה שייכת למהותו. מושלכותו של האדם לעולם היא עובדה מהותית , כמעט "הגדרה" של האדם, ה"ישנו כאן" , Dasein . ולכן כאשר שואלים על נוכחות האדם כאן שואלים בעצם על הנוכחות בכלל, על קיום בכלל . אין זו שאלה על יש ספציפי , שאלה שהיידגר מכנה שאלה אונטית, אלא שאלה אונטולוגית החוקרת את משמעות ההוויה ככזו. הדיבור אחד האופנים לחשיפת הישות הוא הדיבור .גם הדבור כמו מושגים היידגריאנים אחרים אינו זהה לדיבור כפי שהוא מובן באופן אינטואיטיבי. הדיבור מתקשר למושגים לשוניים אחרים כמו שפה ,מילים ,מובן ומשמעות . בין המושגים האלה מושג המשמעות מהוה מושג מפתח הקושר בין העולם הוורבלי לעולם המושגים האקזיסטנציאלי שטווה היידגר. המשמעות היא משהו שאינו קיים בדברים או מסתתר מאחוריהם , אלא משהו שנוצר, מתחולל מתוך מערכת יחסים שהאדם מקיים עם הדברים בעולם . מערכת היחסים הזו אינה דווקא מילולית . אדם נוטל אבן ומכה בעזרתה במסמר ובכך מעניק לה משמעות בעולמו, האבן הפכה לכלי, ובמובן מסוים נוצרה, נבראה. מהלך כזה של הענקת משמעות עדיין אינו כרוך בהכרח בהיבטים וורבליים. אלם הוא עשוי להשתלב גם במערכת מילולית . כשם האבן הפכה לכלי היא יכולה לקבל שם ולהפוך ל"פטיש" . אולם לא כל עולמנו הלשוני נרכש בעמל ובאופן אינדיבידואלי כזה. כאשר מדובר במערכת מילולית מדובר גם בשפה , שלא אנחנו מכוננים , אלא שפה שנוצרה במשך דורות על ידי אנשים אחרים, שפה שאנו נתונים בתוכה. השפה הזו כוללת פרשנות מסוימת למציאות והפרשנות טמונה כבר במה שאנו מביעים. הפרשנות הזו אינה סתם נוכחת בסמיכות ללשון, נוכחותה בלשון היא מהותה בדומה לעובדה שהמצאות האדם בעולם היא מהותו. הפרשנות בה מדובר היא בעצם ניסיונות לחשיפת הישות של אנשים אחרים , ניסיונות "קפואים" , לא ניסיונות חיים ואוטנטיים. הדיבור שמבוסס על השפה ה מכון לתקשורת עם אנשים אחרים , לשיתוף של הזולת במה שנחשף בדרך אל הישות. וכזה יש בו ניתנות להבנה ממוצעת, שווה לכל נפש . כשמקשיבים לדיבור כזה אין צורך להגיע אל הישויות בהן עוסק הדיבור , המובנות של הדיבור מביאה לכך שאפשר להבין הכל , מבלי שמבינים, מבלי שמגיעים אל הישויות שברקע, הישויות עליהן מדובר מובנות רק בקירוב. את הדיבור הזה השווה לכל נפש, העובר באזור הישויות מבלי שהוא נוגע בהן מכנה היידגר להג. אנו מתקשרים היטב בעזרת הלהג , הדובר והמאזין בדרך כלל יראו את אותו הדבר מול עיניהם כי שניהם מחזיקים באותה הבנה שווה לכל נפש. פרשנות המציאות המלווה את הלהג עוברת מפה לאוזן , באמצעות רכילות , באמצעות העברה מאדם לאדם והולכת ומתפשטת, ובמשך הזמן קונה לעצמה מעמד אוטוריטטיבי, הדברים הם כך מפני שמישהו אמר שכך הם פני הדברים. "הרכילות" הזו יכולה להיות מועברת באמצעים מגוונים , קוליים או כתובים וכדומה. למאזין או לקורא אין קריטריון להבחין אם מדובר במשהו שנוצר בעקבות חשיפה אוטנטית , בעקבות מאמץ. ל להג כפי שתואר כאן חלק משמעותי בכינון חשיפת העולם שלנו אנו גדלים לתוך עולם המעוצב בלהג. ואם אנו לא מנסים לחרוג אל מעבר למעטה המילים , אנו שוקעים לתוך עולם מובן קוהרנטי , בהיר שאינו דורש מאמץ של חשיפה , ובכך אנחנו נאטמים בפני ההוויה . וכך הדיבור במקום להיות חלון אל ההוויה הופך למחסום אליה, ואנו נותרים ללא נגיעה אישית וללא פגע. ללא מחלוקות וללא חקירות מיותרות. ה להג תופס את מקום הישות שהוא אמור לחשוף , ובמקום להעביר את הישות הוא מעביר את עצמו בלבד. תוצאה חשובה נוספת המלווה את התהליך הזה היא שהזולת , האחרים שעיצבו את השפה הזו הופכים לשליטים בעולמי . מה מייחד פטפוט בהשוואה לאקטים לשוניים אחרים ? התשובות לשאלות מסוג זה מצויות בתחום עדין של האזנה לשימושים לא מתוחמים היטב של השפה. אפשר להציב כמעט בכל משפט הכולל את הפועל ד.ב.ר משפט הכולל את הפועל ל.ה.ג. עם זאת יש שימושים ייחודיים לפטפוט. הפטפוט נתפס כמכוון פחות מ"דיבור " לתכנים שהוא נושא. משפט כמו "פטפטנו קצת " או "הם יושבים ומפטפטים" , יכולים לעמוד בפני עצמם מבלי שנרגיש צורך לדעת מה היו נושאי הפטפוט והרכילות. פטפוט ורכילות הם פעולות עצמאיות , עצם האקט של הפטפוט הוא פעולה שלמה . תכונה נוספת של פטפוט היא השיפוטיות המלווה את הביטוי הזה. הפטפוט נתפס כסוג נחות של דיבור ונחיתות זו נובעת בין השאר מהריקות המיוחסת לפטפוט . הריקות הזו יכולה להתפרש לכיוונים שונים. אפשר להתחיל במטפורה החבויה במילה "ריק" השימוש במטפורה הזו מרמז על משהו שצריך היה להיות מלא – כלי קיבול כל שהוא , המתגלה ככלי ריק , כמעטפת חסרת תוכן. מהו התוכן החסר כאן ? יש הוראה למילים המושמעות, יש כוונה מאחוריהן, משפט של פטפוט אינו כולל בהכרח טעויות עובדתיות, והמשפטים יכולים להיות בנויים כהלכה. במה אם כן באה לידי ביטוי הריקות של משפטים אלה? יתכן שמדובר בחוסר של תכלית , הפטפוט אינו מוביל לשום דבר הוא דיבור שאינו ממלא פונקציה גלויה כמו שהקשרים אחרים של שיח בין אישי ממלאים ,ומשום כך אין לנו מחויבות כלפיו , אנחנו לא צריכים לעמוד מאחורי כל מה שנאמר בפטפוט , יש לנו אפשרות להיות משוחררים מאחריות למה שאנו אומרים . מה טיבו של דיבור שהדובר אותו אינו מחויב לתוכנו? יש להניח שדיבור כזה לא יציית לקריטריונים העומדים בבסיס שיח אליו אנו מחויבים . השאלה מהם אותם קריטריונים היא שאלה התלויה בשיטה שאנו בוחרים . אני אשתמש במערכת הקריטריונים שניסח פול גרייס המהווה מצע נוח להנהרת האינטואיציות הרווחות של מושג הפטפוט .

אין תגובות: