יום שלישי, אוגוסט 28, 2007

להתפרץ דרך תעלות השופכין

"…ראתי פעם אמרה של יעקב פראנק : יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות-השופכין. וכשקראתי זאת נזכרתי גם במה שמספר המקרא. דהיינו. שראשית דרכם של המרגלים בבואם לארץ-הקודש היתה. משום-מה. אל בית הזונה. זאת אומרת. שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא. כשאני שב להרהר בספור המעשה על אודות חוה ועדה. אני מוצא כי החטא לא התייחם לכך שהנערות היו כה צעירות. לא לעצם המגע הגופני. אף לא לצורות הפרועות שלבש מגע זה החטא. בכלל, איננו מתייחס לדברים שבין אדם לחברו, בענין זה אמר כבר דוד משורר התהילים בבוא אליר נתן הנביא להוכיחו על דבר בת-שבע: חטאתי ליהוה ! ולא אמר: חטאתי לאוריה! ובמקום אחר שוב הוא פונה לאלוהים בעניין זה ואומר בפירוש: לך לבדך חטאתי: מהו. בכלל. חטא? אני חושב כך; חטא הוא מחלה של הושמה. ואולם על ידי המחלה הזאת יכולה הנשמה לבוא לידי הרגשת עצמה , לידי כאב עצמה וכך לידי גילוי עצמה ,: מי יודע אולי המחלה (זאת אומרת החטא ) היא הדבר שמאפשר את הקיום בעולם הזה : יתכן שעצם הקיום אינו אלא חטא , ומצוקת הקיום כפרתו. החטא הוא הדבקות באמצעות התענוג פולחן הגוף. הנוחיות רדיפת הבצע והמותרות. כל מה שתכליתו הנואשת שקועה בתוך עצמו. אל הקיום החומרי. באופן כזה מאבד היחיד את הרגשת קיומו הבודד בתוך האינסופיות. והופך להיות אפסות אם כל יחיד ויחיד כך. על-אחת-כמה-וכמה המשורר. כי כמו שלהיות אדם פירושו להיות אדם בתוך האינסופיות. לפני האלוהים. כך המובן להיותו של המשורר הוא להיות משורר בתוך האינסופיות, לפני האלוהים." (החיים כמשל , פנחס שדה , 136 – 137 ) --------------- פנחס שדה וספר המתבגרים שלו, אומר דברים שהנדושות טשטשה את המיקוד המיוחד שלהם. הקיום החיים הם סוג של גלות. והחטא הוא דרך להרגיש שהנשמה שם חיה , לא קפואה עדיין לגמרי. לפעמים, לא תמיד נראה שזהו סוג של מניע עמוק לחטא . קרקגור קרא לזה אולי שיעמום. ואולי אם הוראת המילה לא השתנתה ברבות השנים זהו השיעמום שעליו מדברת מסכת אבות.

אין תגובות: