יום ראשון, אוקטובר 19, 2008

כשהקירות מתחילים לדבר

יכול לעשות מחברו דופן לסוכה להכשירה ואפילו ביום טוב,ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם (שו"ע או"ח הלכות סוכה סי' תרל,סעי' י"ב ומעיר המ"ב שם: "אך על עכו"ם בוודאי לא יכול לסמוך בזה")
הסעיף הזה בשולחן ערוך מבוסס על סוגיה במסכת עירובין,שמתכתבת עם סוגיה במסכת סוכה המתייחסת גם לבהמה ואף לפיל כאופציה ריאלית. הניסוח בשולחן ערוך המסכם את הדיון יוצר את התחושה המוזרה והמזוקקת יותר,אבל השאלה מכוונת למעשה לתלמוד. מה הביא אותם לכל הרוחות להעלות אפשרויות כאלה? יהיו שיגידו שזו מציאות סבירה,יהיו שיאמרו שיש כאן דברים עמוקים,או בלשון עולם הישיבות:"צריך להבין". המתוחכמים יותר יגידו שיש כאן משפטנטת מושחזת המחפשת את המקרה הקיצון המגדיר את כל השאר. כל אלה הם תשובות אפולוגטיות.גם התשובה שזה ביטוי להומור של החכמים לא ממש משכנעת,כי זה לא מצחיק במיוחד. נדמה שהכיוון הוא התבוננות מוגזמת,אבל לא מהכיוון המשפטי וגם לא מהכיוון המצחיק אלא מהכיוון הספרותי. התלמוד מצייר מצבים קיצוניים ולא מציאותיים בדיוק כפי שקפקא או בורחס עושים את זה,ובדומה למה שקורה אצל שני הסופרים האלה,המקרה המוגזם הגרוטסקי שופך אור על נקודה עמוקה ויסודית בסוגיה הנדונה. אפשר להתבונן בסיטואציה שמוצגת בסעיף הזה: אדם עומד ומהווה דופן לסוכה של חברו בלי שהוא יודע שהוא דופן. מה מטריד בתיאור הזה? ראשית,יש כאן סיטואציה של ניצול.אנחנו משתמשים באדם כבחפץ.אבל יש כאן משהו קיצוני יותר מניצול "משעבד"-זו לא תמונה של אדם שאדם אחר מעביד אותו בפרך או רוכב עליו וכדומה. זו תמונה של אדם המשמש בתפקיד קיר. קיר הוא חלק מהתפאורה של החיים שלנו,מהרקע הדומם הבלתי מורגש של חיינו.הפיכת אדם להיות קיר כזה מפיחה חיים בתפאורה-הופכת אותה להיות דמות. וזו בדיוק חלק ממה שהחג הזה מנסה לעשות-לשאול שאלה על קירות הבית,לגרום לנו להבחין בהם,בעראיות שלהם,בחוסר המובנות מאליה שלהם. כפי שהראה ויטגנשטיין ב"על הודאות" זה בדיוק מה שעושה הספקן-מערער על הרקע של חיינו. ערעור כזה לא אפשרי באמת ,מי שמערער באמת על הרקע של חייו מאבד את שפיותו,מאבד את תחושת הודאות הבסיסית שמאפשרת לתפקד. הספקן מאפשר לנו לחוש את הטעם של המוזרות,את הסחרור הקל שמתרחש כשהאדמה זזה מתחת לרגלינו. זה גם הסיפור של קהלת וההשתלבות שלו בחג הספקני הזה.

אין תגובות: