יום רביעי, אוקטובר 22, 2008

הנני מת

התגלח ללא חפזון,והפנים שפגש במראה היו פניו מאז ומתמיד.
בחר בעניבה אדומה ובבגדיו הטובים ביותר, סעד בשעה מאוחרת.
השמים האפורים איימו בגשם והוא תיאר לעצמו תמיד יום זה כיום זוהר.
כאשר עזב לנצח את חדרו הרטוב,חש טעם מה של מרירות....
השעה לא הייתה שלוש עדיין,כאשר הגיע לפלסה מטריז.
תפילת טה-דאום נסתיימה כבר.
קבוצת בני טובים,אנשי צבא ואנשי כמורה,ירדו באיטיות במדרגות הכנסיה.
הצילינדרים,שחלקם נישאו בידי בעליהם, המדים ,בגדי הפאר המקושטים, כלי הנשק והגלימות, היה בהם כדי לעורר בראיה ראשונה אשליה של קהל רב.
למעשה לא עברו יותר משלושים איש.
בארנדרו,אשר לא פחד, התעוררה הרגשה של דרך ארץ. שאל, מי הוא הנשיא?
השיבו לו:
"זה ההולך לצדו של הארכיבישוף,עם המצנפת והמקל".
הוא שלף את האקדח וירה.
אידיארטה בורדה צעד צעדים אחדים, נפל על הארץ ואמר בקול ברור:
"הנני מת"
(חורחה לואיס בורחס,אולינו ארנדרו, בתוך "ספר החול",ע"מ 93-94 ,תרגום יוסף שריג,כתר,1982)

אין תגובות: