יום רביעי, אוקטובר 08, 2008

אני?

העצב והתסכול הרבה פעמים מגיעים מתפיסת אני הדוקה מדי,האני משול לפרפר שמתעופף,וחוסר היציבות הזה גורם לנו לרצות לקבוע אותו בסיכה לתוך ארון זכוכית,אבל אז אנחנו נשארים עם משהו מת,דהוי והרבה אבקה מפוזרת מסביב. הוא חמקמק כי הוא לא קיים במלוא מובן המילה,(שום דבר לא קיים במלוא מובן המילה,גם לא שולחנות וכסאות,השולחן הישן שבבית ההורים קיים קיום מורכב,מגוון עבור אנשים ויצורים שונים,וממשיך וחדל בקצבים שונים אצל אנשים אחרים,ואין קיום אחד אפלטוני או פרטיקולרי לכשעצמו,אין את המטר של פריז,ואין גם את המטר שלי כאובייקט סגור שאפשר למצות אותו בתיאור אחד של אדם אחד) אבל האני תופח למימדים גדולים מדי בגלל החרדה שלנו שהוא לא קיים,החרדה שביטא דקרט היא החרדה הזו,שאני לא קיים,והאמת שאני קיים אבל קצת קיים,וקצת לא אני.התנהלות שנותנת הרבה מקום לאני גורמת לנו לרצות לשמח אותו,להאדיר אותו בעונג,בתפאורה,במגברי נוכחות כאלה ואחרים,שמשכנעים את הסביבה שהוא קיים ואנו מקווים שגם את עצמנו אבל זה לא קורה.(ס.רבון ,שמונים,115)

אין תגובות: